מה לא נכתב על הלהקה הייחודית הזאת? מה כבר לא נכתב על התופעה המוסיקלית-תרבותית שנקראת להקת היהודים? אולי הגיע הזמן, לאחר 16 שנות פעילות, מאז החזרה הראשונה של הלהקה בגלגולה הראשון בנובמבר 1992, להבין באמת מה קרה ליהודים הלהקה והעם.

האלבום הראשון של היהודים, שיצא בשנת 1995, "מציאות נפרדת", היה, לדעת רבים, אחד האלבומים החשובים שיצאו בארץ. מספיק להיזכר באותה סקירה מפורסמת שפורסמה במדור "7 לילות" בעיתון ידיעות אחרונות של האלבומים הישראליים הטובים ביותר שיצאו אי פעם. המדור בחר לפרסם 99 אלבומים שמהווים את הבסיס לתוצרת המוסיקלית הישראלית הטובה ביותר, והשאיר בידי הקוראים את הבחירה באלבום החסר.

הבחירה הייתה חד משמעית ובלתי מתפשרת. הקוראים הציפו את שולחן המערכת במכתבים מתפלאים, ואף זועמים, על כך שהאלבום הראשון של היהודים אינו נכלל ברשימה. המדור השתכנע, וקבע, ללא ספק, כי האלבום החסר ברשימה, הינו "מציאות נפרדת".

לא מדובר ביד המקרה או בטרנד של צעירים. מדובר בדיסק שמכיל לחנים משובחים, המשלבים בין רוק אמיץ לבין בלדות שקטות וחודרות, לצד טקסטים טובים מאוד שמאדירים את בדידותו וחוסר הבנתו של האדם אל מול העולם. שורות כדוגמת "ואיך תמיד נכבה האור כשאני בוכה" (מחפש תשובה), "אולי גם הוא פוחד להיות לבד" (עוד ארון אחד) "וברגע של שכרות אני קובע צריך להשתנות" (הבלוז) מיצבו לאט לאט את הלהקה בקדמת הבמה המרכזית של המוסיקה הישראלית, וגררו אחריהן, המוני בני נוער וצעירים שחשו הזדהות עם המילים.

האלבום השני "היהודים", שיצא בשנת 1998, היווה המשך ישיר לטקסטים וללחנים של האלבום הראשון. יחד עם זאת, נראה שהאלבום אינו שלם ומדוייק, כפי שהודה סולן הלהקה, תום פטרובר, בעצמו, לאחר שחברת "הד ארצי" לחצו על הלהקה להוציא את האלבום מהר ככל האפשר, במטרה לרכב על גלי ההצלחה של האלבום הראשון.

היהודים שמרו על פרופיל נמוך בכל הקשור לביצת הברנז'ה הישראלית, ושמרו אמונים בצורה אבסולוטית למעריצים שלהם, מה שבא לידי ביטוי בהרצת הופעות בכל הארץ ובהימנעות כוללת מהופעות בתוכניות טלוויזיה רייטינגיות.
קשה לשים את האצבע בדיוק על תחילת השינוי בתפיסת הלהקה את עצמה ובתפיסתה על ידי המעריצים והמבקרים, אך ניתן לומר ששנות האלפיים הביאו עמן רוח של שינוי מבחינת הלהקה. באופן די מפתיע וראשוני,הם החלו לצוץ בתוכניות בידור שונות (יצפאן, יאיר לפיד, ועוד), אך העניין עדיין לא עורר רעש גדול מידי מכיוון שבאותה תקופה היה מדובר רק בטפטופים.

בשנת 2002, יצא האלבום השלישי של הלהקה "פחד מוות". מדובר באלבום, שלדעתי, לא זכה לכבוד הראוי לו. הלחנים - מרשימים ביותר, כיאה ללהקה. מבחינת המילים דווקא, ניתן לראות כי לעומת הטקסטים הרגילים של הלהקה, אנו רואים גם מלל מסוג שלא נכתב עד כה על ידי פטרובר, כותב הטקסטים המרכזי בלהקה, לצד אורית שחף. הטקסטים "המפתיעים" של הלהקה משתחלים בתחילת האלבום רק כחלק קטן מתוך מסגרת של שיר "יהודימי", כמו "את לא נותנת לי ליפול, ושתי עיני דומעות" (ליפול) או "אני רוצה להאמין שאתה תאהב אותי לעד" (אמן). בהמשך האלבום אנו כבר עדים לשיר לא יהודימי שלם: "עכשיו את" (עכשיו את כבר לא אוהבת אותי וזה מגיע לי). פה בעצם מתחיל באופן רשמי וכתוב, השינוי הגדול שחל בלהקה. הרווחים הרבים שבאים בעקבות ההצלחה, המעבר לדירה בקיסריה, ההופעות בתוכניות טוק שואס, הפרומואים לתוכניות בידור (כולל הבלחה מביכה בתוכנית "היכל התרבות") וכד', כבר לא הצליחו להסתתר בפנים ויצאו אל הטקסטים בפרט, ואל התנהלות הלהקה בכלל.

צריך להבין, באופן עקרוני, אין פסול בניסיון להרוויח כסף מהופעות בתוכניות טלוויזיה, בפרומואים, בספיישלים וכד', שהרי סה"כ אמנים ישראליים מתקשים להתפרנס בצורה הולמת מהיצירה שלהם. יחד עם זאת קיים פה סיכון- ההתמסחרות עלולה להשפיע על היצירה והיצירתיות. ברגע שזה קורה, היהודים הם כבר לא היהודים. הם עוד להקה שכותבת על אהבה במסווה של רוק "בועט", על פי תכתיבי מנהלי חברות התקליטים וחברות הסלולאר.

האלבום האחרון שלהם "פורטה", היה החותם. כאן כבר קשה לאתר את השירים היהודימים הטובים כמו "הנה זה בא", "להיות" ו"גם כשלא בוכה", בתוך ים השירים הריקים והשגרתיים שמציע האלבום. קשה היה להאמין, רק עד לפני שנים אחדות, שהיהודים ישירו, בשיא הרצינות, שירים כמו "אין לך מקום" (תסתכלי עלי אתן לך את חיי רק שובי אליי), "ניו יורק סיטי" או "ככה אני". אפילו שירים שמזכירים משהו מהלהקה הישנה והטובה, כמו "עד שזה יעבור" או "חופשי", נראה כניסיון זול ולא מוצלח לחקות את עצמם, בתקופות הטובות שלהם.

התופעה הזאת מזכירה תשובה שהשיב אייל גולן לשאלה שנשאל, על כך שיש לו שירים שמספרים על עצב ופרידה, בזמן שהוא נשוי באושר לאשתו. גולן הסביר שהוא מנסה להיכנס לראשו של כותב הטקסט העצוב ולהזדהות בשמו, כאילו מדובר שמשהו שהוא חווה. כך בדיוק עושים היהודים, כלומר מנסים להידמות לעצמם בעבר, כשהם התרכזו רק בקהל וביצירה שלהם, כשבפועל, הם עומדים במקום אחר לגמרי כיום. היהודים של היום מנסים לחקות יהודים אחרים מפעם. הרי איך אפשר לשיר שירים קשים, בועטים ואמיצים על החיים, כשאתה נמצא למעלה? איך אתה יכול להסתכל למעריצים בעיניים ולומר להם שהשירים החדשים שלהם נובעים מחוסר הבנה של הקיום? איך אתה יכול למכור את נשמתך המוסיקלית למפלצת הסלולאר ולצפות שהמעריצים יבינו שמדובר בצעד אמנותי?
עכשיו יקומו וישאלו, איך אפשר להתפרנס ממוסיקה בישראל מבלי להמתסחר? ובכן, זה בהחלט אפשרי! קחו לדוגמא את ברי סחרוף, אביתר בנאי, יהודה פוליקר, אהוד בנאי ודומיהם, שכמעט ואינם מופיעים בתוכניות בידור ובמגזינים ריקניים, ובכל זאת מצליחים להתקיים מהיושר האמנותי שלהם.

היהודים מוכרים נשמתם לשיר היובל

נראה, כי אם היהודים היו דבקים באמת שלהם לאורך כל הדרך, הם היו זוכים ליותר הערכה מצד הקהל, ששומר להם אמונים כבר שנים ארוכות. אבל מה בעצם אנחנו רוצים מהם? כולם עושים את זה, תסתכלו עליהם ותראו אותנו. רובנו נעדיף להגיע להופעה של סינרגיה (ששרים: "עכשיו גיליתי שאני אשם אני חושב על זה ולא נושם") מאשר הופעה של אביתר בנאי (כל טקסט שלו פה יתאים), והחברות הגדולות יעדיפו לתת את הבמה בווליום כנרת או בכפר קוקה קולה לרן דנקר ועילי בוטנר, מאשר לגבע אלון. ומי בסוף הולך להופעות האלה ומעמיד את הדיסקים הגלגל"ציים בראש רשימת האלבומים הנמכרים ביותר? אנחנו!

© כל הזכויות שמורות לעופר אלעד