כניסה לרשומים

שם משתמש/ דוא"ל: סיסמא: שכחתי סיסמא

פינת הסלוגנים


להיות או לא להיות?





-גם לשייקספיר אין קצה חוט.
24/1/2007
אם יש לכם שאלות אתם מוזמנים להיכנס ל- FAQ של קצה חוט חוט ומחט

לינק לבמה חדשה

New Stage
גבולות הפנטזיה, פנטזיית הגבולות/ ליטל בר
תמיר שר אינו כופה עלינו את שאלותיו ומוותר על הניסיון לפרוץ או להניע את הגבולות שמסמנות עבודותיו. במקום זה הוא מאפשר למתבונן להתנדנד בחוסר ודאות עם יצירתו על פני אותם קווי מתאר דקיקים. ליטל בר ל גבולות הפנטזיה ועל פנטזיית הגבולות בתערוכה Good News


בתערוכה של תמיר שר מוצגים שנים עשר תצלומים בגדלים ובפורמטים שונים, חלקם צילומים מטופלים. רוב העבודות מתאפיינות בטון אינטימי, ומוכיחות הבנה טובה של אפשרויות השימוש במחווה האנושית כחומר ביצירה. כל תמונה מספרת סיפור משלה ומחפשת היכן, במסגרת הנראה בה, עוברים הגבולות שבין הפנטזיה למציאות ובין הזיכרון האישי לאסוציאציה התרבותית. שפת הגוף של הדמויות והסימנים התרבותיים השזורים בתצלומים קושרים באופן מיידי את הסיפור שהם מספרים לחוויה רגשית או לאסוציאציה בלתי נמנעת: ילד בוכה יצער אותנו, קבוצת ילדים מוקסמים תעלה בנו חיוך, זיקוק יעלה בנו זיכרון של ימי הולדת רחוקים, חולצת הפיראטים והסכין יקפיצו אותנו אל מאגר הפנטזיה הקולקטיבי.

 

 

 

/

 

 

האבסורד והתעתוע נוכחים בעבודות, אך לא כתמות מרכזיות, אלא ככלי, השימוש באסטרטגיה של הזרה הוא עדין ומפוכח. הסיפור הוא לרוב מוכר וקריא, מתפעל היטב את הצופה, ועם זאת משהו בו נותר בלתי פתור, כאן נמחקה ממנו מילה ושם נשתלה בו מילה זרה. רוב הדמויות בתצלומים מגיבות לדבר מה שאינו לגמרי נגיש עבורנו. בתמונות אחדות הן מפנות מבטן החוצה, ואנחנו יכולים להשלים את החסר בדמיוננו, באחרות מושא תשומת לבן אמנם נראה לעין, אך הוא זר להקשרו, נגיש רק באמצעות הפרשנות החזותית שהן מעניקות לו. כך יוצא שהצופה מגיב בעיקר לתגובתם הרגשית של גיבורי הסיפור, כפי שהיא מבוטאת במחוות גופם ולא לעלילה, למאורע או ל"חדשות", המפעילות אותם.

הגלריה בה מוצגות העבודות היא חדר קטן ברחוב סואן, והתצלומים המוצגים מצופפים על גבי שלושה קירות קטנים. הצבת העבודות אינה יוצאת בהצהרה עצמאית משלה, אלא היא נוחה להן ומייצרת איזשהו היגיון פנימי שמאפשר להן לפעול. בחירת הצבה מורגשת היא הצמדתם יחד של ארבעה תצלומים קטנים בפורמט ריבועי: בשניים השמאליים נראים צילומי פינות נוף לא מטופחות במיוחד, ובימניים נראים שלושה ילדים במצבים רגשיים שונים. הצבתם בצמוד יוצרת מעין איזון בין שתי אסטרטגיות שונות: צילומי הילדים דרמטיים יותר, הסיפור והרגשות הקשורים בהם ברורים למדי, ואילו התצלומים שמימינם מדברים בשפה מופשטת ואינם ניתנים לפענוח באותה הקלות.

 

 

 

/

באחד התצלומים בתערוכה מופיע עץ קטן, הניצב במעין מרפסת ובוער כזיקוק יום הולדת. הוא מנותק מהחגיגה השנתית ומהעוגה הצבעונית שלו, ואנו מתבקשים לפענח אותו בהקשרו החדש. טעון ורומנטי כסנה בוער, רגשי כמחוות אוהבים חגיגית או מסוכן ותעשייתי כחומר נפץ, מתמצת התצלום הזה יפה את תחום עיסוקה של התערוכה, ואולי לכן הוא נבחר לייצג אותה בחלק מהפרסומים השונים. הזיקוק משמש כמראה מקום, שפועל בדיוק על הגבול החמקמק שבין האישי לתרבותי, בין הייחודי למשותף ובין הדמיוני לממשי. הוא יכול לעורר את מאגר הזיכרונות הפרטי שלנו: ילדות, משפחה, התבגרות, ובכל זאת הוא סימן מוסכם שמורה על טקס תרבותי שאינו שלנו בלבד. עד כמה שונים ועד כמה דומים זיכרונות ימי ההולדת שלנו?

/

 

 

בתמונה אחרת נראה "עובד אדמה" באור רך, לבוש בטרנינג ממותג ובג'ינס, פניו אינן נגלות לעיננו. הקשר האסוציאטיבי בינו לבין הדימוי התרבותי של החיים הכפריים הפשוטים - שנחקק בנו בין השאר בעקבות מסורת של זורעים, מלקטים ועמלים בתולדות האמנות, כמו אלו בציוריו של מילה - עשוי לעורר בנו כמיהה נוסטלגית לקשר ישיר עם הטבע, גם אם עוד בילדותינו נשמנו בעיקר עשן אוטובוסים. את הבחור הכפוף ניתן באותה מידה לקרוא גם כפועל זר או עובד עירייה, המטפל בדשא מודבק של פארק עירוני בנוי בדרום תל אביב. מי שרוצה להרחיק לכת יכול למצוא שם גם לא מעט דמיון לדימויי האנשה מקובלים למוות, בעיקר בשל האפלה המטפסת מקצוות התצלום אל מרכזו, כלי העבודה שלו והקפוצ'ון שמסתיר את פניו.

 

 


/

התנודה של האסוציאציות בין הפאתוס הרגשי ועולם הפנטזיה לבין היום יומי והסתמי ניכרת גם בתצלומים האחרים, אך באופנים שונים. בתצלום של עובד האדמה המוזכר מעלה, ריבוי המשמעות מגולם בתוך סימן מרכזי ומרובד אחד, באחרים הוא נולד מתוך אגירה של פרטים הנתפסים כזרים זה לזה, לקוחים מרבדים ומרחבים שונים לכאורה על הציר שבין מציאות לדמיון. באחד מהם נראים שלושה גברים המביטים אל מחוץ לתמונה על רקע עולם "פנטזיה" אגדי, אחד מהם תוקע סכין בכדור ים, שניים מהם אינם לובשים חולצה והשלישי לבוש בטי-שרט שחורה עם סמל של דגל פיראטים. הסימנים והסמלים השתולים בתצלום כמו מורים זה על זה, בראשונה הם נקראים כשרשרת מרובדת של אסוציאציות אוטומאטיות, אך במבט נוסף הם מתגלים כמערכת לא-ליניארית, שיכולה להיקרא מזוויות שונות ובסדרים שונים. הסימנים פועלים במעגל פנימי עם עצמם ולמעשה אין ביניהם קשר הכרחי. הם מתקיימים זה לצד זה ולא נערמים במבנה הירארכי או פירמידלי של פנטזיה וממשות. כאן יש לשאול: איזה דימוי אנחנו מבינים ומסווגים כפנטזיה ומדוע דווקא אותו?

בתצלום אחר נראים שני גברים בתוך חדר. הבעות הפנים שלהם מבטאות רצינות ודאגה, כמי שממתינים לבשורה על מצבו של אהוב יקר במסדרון בית החולים. הם נראים במהלך אופרציה משותפת של ניפוח כדור או בלון, וכל תשומת לבם נתונה לדבר. מבעד לחלון נפרש שוב הנוף הפתוח, אותו טבע פנטסטי המוכר לנו היטב מהיצירה הקולנועית ונגיש בהרבה עבור רובנו מהטבע הבלתי מתווך. יתרה על כך, אם הפנטזיה קשורה במערכת סימני תרבות נראים לעין, כלומר ממשיים, מה הופך אותה בעצם לדמיונית?
תמיר שר אינו כופה עלינו את שאלותיו ומוותר על הניסיון (המסורתי זה מכבר) לפרוץ או להניע את הגבולות שמסמנות עבודותיו. במקום זה הוא מאפשר למתבונן להתנדנד בחוסר ודאות יחד עם יצירתו על פני אותם קווי מתאר דקיקים, שתוחמים את הטריטוריות של תפיסתנו. הסימנים בכל עבודה מבקשים לפעול רק ביחס לסימנים האחרים בה ולייצר אפקט אישי בלבד, הם שואלים את המתבונן באיזה אופן הוא עצמו, על כל המשתמע מהמילה "עצמי" עבורו, מבין את הקטגוריות שהם מעלים.

התשובה לתהיות שהיצירות עשויות לעורר אינה נמצאת בהן, הן גם לא מדרבנות אותנו לנסח בעצמנו אמירה כללית ונוקשה. משמעות תמיד ניתנת להיפוך עד אין סוף, והניסיון לאתר את המקום המדויק, שבו עוברים הגבולות שבין הפנטזיה למציאות או בין האישי לתרבותי, ניתן להמרה בשאלה האם הגבולות הללו אינם כשלעצמם פנטזיה בלתי נמנעת בתפיסתנו את המציאות של חיינו?


תמיר שר, Good News
, 6.3.08 - 4.4.08

גלריה D&A לצילום עכשווי. יהודה הלוי 57 ת"א

שעות פתיחה-שני- חמישי 11:00-19:00. שישי- 11:00-14:00

טל- Tel-077-4508010

מפגש אמן שבת 29-3-08 בשעה 13:00



תגובות

שם משתמש: מומוס
נושא: התרשמות
תאריך: 29/3/2008
מן העבודות שליוו את הכתבה אני למד שהצד המשותף בכולן הוא ניסיון להציג מצד אחד פן נאיבי ומצד שני אפלה ההולכת ופושה-
מתוך תפישה מסוימת לפיה הבגרות אינה רק אבדן של תום, אלא כרוכה בדבר- מה אפל
במיוחד תמונת הילדים, שהמערה סוככת על ילדותם
או זיקוק יום ההולדת המואר בתוך מה שנראה כסלון בורגני למדיי, שאייכשהו נראה אפלולי ומאיים
או אפילו הנוף הקלאסי נאיבי בו מצויים (לכאורה) שלושת הבחורים
אלא שלבחור הלבוש ישנה גולגולת על חולצתו- המבקשת לשבור את הנאיבי
הבחור בקפושון הזכיר גם לי אסוציאטיבית את הדמוי הנודע של מלאך המוות עם חרמשו במבט ראשון. במבט מעמיק יותר, דומני כי כוונתו של האמן הינה הפוכה- העלם מעבד את האדמה מתוך תום. דווקא המותג (Fox) שובר את התום של שיעור המולדת הזה, ומכניס את הפריזמה של העשייה הכלכלית- העסקית לתוך הנראטיב
ולליטל, תודה על הכתיבה ועל האסוציאטיביות המאירה.
שם משתמש: עידו הראל
נושא: תגובה
תאריך: 26/3/2008
אהבתי את הבגדים האורבניים בפאלחה,
אבל אני מניח שזהו רק אשנב צר לרעיון כולו.
שם משתמש: ליטל
נושא: הי אורן
תאריך: 26/3/2008
ראשית, תודה על תגובתך.

שנית, לטעמי האסוציאציה של סרט אימה היא לא מרחיקת לכת, גם אני כאמור מצאתי איום והקשרים של מוות בתצלום הזה. ואגב, שים לב שזה לא סתם מעורר בך אימה, אלא מזכיר לך סרטי אימה, כלומר הרגש האישי, מתעורר בשל אסוציאציה תרבותית.

בקשר לכותרת של התערוכה, אני חושבת שהעבודות לא מנסות לאייר את המושג "חדשות טובות", בדיוק ההיפך, הניסיון הוא לבחון שוב את החד משמעיות של האבחנות הללו, למשל אפשר לשאול "מה הופך משהו לחדשה טובה?" או בהקשר של ימי-הולדת "מי החליט שיום ההולדת הוא דבר מה שיש לחגוג ולמה?"

המשך שבוע מקסים שיהיה,
ליטל
שם משתמש: אורן
נושא: התצלום של עובד האדמה
תאריך: 26/3/2008
נראה לי שאכן תפקידו של הקורא מתעצם לנוכח הגבולות המעורערים. לי למשל, שילוב המדשאות, הגרזן והקפוצ'ון הובילו אותי למחוזות סרטי האימה, מה שמנגוגד קצת לכותרת התערוכה. ייתכן שהפרשנות שלי מרחיקת לכת, אבל התצלומים נראים לי כלקראת משהו. כלומר, השלב שבין התמיומות לאסון. כמו הזיקוק, שהוא בין יום הולדת להתפוצצות.

מלבד זאת, כתה מצוינת. אם יהיו עוד כאלו, אולי יש עתיד לעולם האמנות (ולא רק עבר).
שם משתמש: עמוס
נושא: כל הכבוד לכותבת!
תאריך: 25/3/2008
מאמר יפה וכתוב ברהיטות וברירות. ממש כיף לקרוא!
הוסף תגובה

הנרשמים האחרונים:

כל הזכויות שמורות לקצה חוט © 2006
?>