תודה היא מילה מוזרה, וגם הסיבה לומר אותה בכלל. אם אתה מרגיש שמישהו היה כפוי טובה כשלא הכיר לך תודה, למה התעקשת לומר "על לא דבר"? ד"ר יותם בנזימן ניסה להתמודד עם השאלה בספר חדש שדן במושג החמקמק
"להכיר תודה" (סדרת הפילוסופיה של הוצאת מאגנס) הוא ספרו השלישי של ד"ר יותם בנזימן ויוצא כשנה לאחר ספרו הקודם שעסק בסליחה. הפעם, כמובן משם הספר, הוא עוסק ברגש התודה, בהיבטים שונים במוסריות שלו, ובעיקר בנסיון להתיר את הפרדוקס שנובע מעצם היות התודה תגמול לנתינה שלא דרשה אותה. כלומר, אם אתם נותנים משהו בלב שלם לא תצפו לתגמול כלשהוא, מפני שאם תצפו הרי שהנתינה לא תהיה בלב שלם. מצד שני, אם לא תקבלו את התגמול הזה של התודה, תרגישו אולי צביטה בלב, וכמו תשאלו היכן התודה שציפיתם אליה. ומאידך, אם עשיתם למישהו טובה, כנראה שהוא ירגיש שהוא חב לכם את התודה, אבל אם לא רציתם שום גמול מדוע אפשר לומר שהוא חב לכם אותה?
כדי לפתור את השאלה מבחין המחבר בין שני סוגי תודה - הכרה של תודה ואסירות תודה, כאילו במובן של חירות חיובית ושלילית. תודה חיובית היא ההכרה בכך שמישהו עשה לכם טובה וראוי להערכה, ההערכה הזו היא התודה שניתנת בלב שלם. תודה שלילית היא תודה שכפויה על מישהו, והוא מרגיש אסיר בתודה הזו משום שהיא מעיקה עליו.
כדוגמה לתודה החיובית מביא המחבר את תודת הילדים להוריהם, או התלמידים למוריהם, בשלל הפניות אל המקורות והתלמוד, קלאסיקות ספרותיות ואף תיאוריות פסיכולוגיות עכשוויות. כדוגמה לתודה השלילית הוא מביא באופן יוצא מהכלל את תודתו של השוטר ז'אבר לעבריין ז'אן ולז'אן מ"עלובי החיים" שהציל אותו למרות שנרדף על ידיו. המועקה גרמה לז'אבר להתאבד, דווקא מפני שלא יכול היה לעמוד בדילמה שעמדה בפניו: לבגוד בתפקידו או לבגוד במי שהציל אותו.
המחבר מרבה כאמור להשתמש בספרות יפה שעוסקת ברגש התודה, ובייחוד ב"תקוות גדולות" של צ'רלס דיקנס, ספר ממנו הוא חוזר ומשתמש בכמה פרקים מהספר, על היבטיה השונים של התודה. כל אלה בשפה קולחת ומחכימה, תוך משחקי פילולוגיה ופרפראות לשון, וסקירה מקיפה של התייחסויות אל התודה לאורך ההיסטוריה של הפילוסופיה.
למתעניינים בחזון שיתוף המידע בפרט ובתרבות אינטרנט בכלל, נכונה הפתעה נעימה: במסגרת ההתייחסויות לתיאוריות פסיכולוגיות, דן הספר בהחלט גם בהיבט של אלטרואיזם כאקט של הצעה, כשהתודה מהווה נכונות להיענות אליה.
