ההופעה של גיטהד במועדון הברזילי ביום חמישי האחרון הפגישה את ותיקי סצינת האייטיז והפוסט פאנק בישראל - אנשים נחמדים שחושבים שהמוזיקה הכי טובה נעשתה בין השנים 1978 ל83'. אותם אנשים לא נפגשו מאז הופעת האיחוד של סיאם שהייתה באוקטובר במועדון התיאטרון. וזאת הייתה הזדמנות מצויינת (איחוד של סיאם שלא הוציאו דיסק למעלה מ20 שנה והקמת גיטהד (זהו אלבומם השני) על-ידי קולין ניומן מלהקת וייר ואשתו, מלכה שפיגל, בסיסטית ואחת מהסולנית מההרכב הישראלי-בלגי "מינימל קומפקט"), לחשבון נפש מוזיקלי.

וייר הייתה עוף מוזר בעולם הפאנק, להקת פאנק שעוד באלבומם הראשון איינה את היומרות של מבשרי הפאנק ואת כל מה שהוא רצה להיות מלכתחילה - אנטי-מוזיקה, מסר חברתי לזה ש"כל אחד יכול" ועוד סיסמאות שכאלה. אבל היומרות האלה נשארו בגדר יומרות בלבד - כי לפאנק (של אז) היה ערך אמנותי גם בלי הארטיסטיות של וייר. אפשר להגיד שהפאנק עשה למוזיקה מה שהמרקסיזם עשה לתיאטרון ולאמנות בלבד - הפרדת התיאטרון מאליטיזם מליצי ומדמויות המבוססות על מלכים וגדולי העם לתרבות ואמנות שעוסקת בדברים אחרים, בין השאר גם בדמויות מהשוליים, משרתים ועובדים רגילים, אבל עדיין שומר על ערך אמנותי גבוה ומבטל כל מסחור קפיטליסטי הפונה להמון - כלומר פנייה לפרולטריון אינטלקטואלי או לצעירים עם טעם טוב אבל חסרי אמצעים. כלומר שיוצרי הפאנק רצו להביא שינוי לעשות את המוזיקה נגישה יותר ו"עממית" במובן הצר שלי המילה - אבל לא המונית וממוסחרת.

וייר והפוסט פאנק שבה בעקבותיה הוסיפו מבנה עשיר ומעניין יותר לפאנק. וגם מילים יותר עמוקות (כמה ווריאציות כבר אפשר להמציא ל"פאק יו"?) צלילים חדשים וניסיונות להגדיר מחדש את המוזיקה, לא פחות ולא יותר.

אפשר למצוא את המסורת הפוסט-פאנקית הזאת במוזיקה של גיטהד,  אפשר גם למצוא בה את ג'וי דיוויזן, את הבאזקוקס, את אקו והבאנימן וכמובן הרבה מלהקת המקור, וייר וגם מלהקת המקור של שפיגל. אך הרלוונטיות של הלהקה נתונה בסימן שאלה, נשאלת השאלה הכם יש עניין בלהקה לא רק מצד אותה סצינת פינגווין אהובה. ובכן, בגיטהד יש משהו מעבר לנוסטלגיה  - אבל לא הרבה.

בהופעה, כמו בדיסק -  היו יותר מדי רגעים מתים.    הפנינה של האלבום (Drive by) לא עברה משום מה לבמה ובחלקים ארוכים מדי הם נשמעו כמו להקת קאברים לג'וי דיוויזן אבל בלי השדרוג האינטרפולי לצלילים שכמה שהם נפלאים, אי-אפשר להתעלם מעשרים ושמונה השנים שעברו מאז. כמו כן, משהו מהברק שהיה לקולין ניומן פעם, קצת נאבד בתוכן וגם במעטפת, ואם מותר לי הערה טיפשית סטייל אביעד קיסוס, הוא גם נראה היום כמו מתכנת שנמאס לו ויצא לגמלאות ברוקנ'רול.

לסיכום, אפשר להגיד שהברזילי מקום נהדר להופעות ושגיטהד באמת החזירו אותי לתקופה של פיזוזים והשראה, אבל לא טרחו להשתדרג יותר מידי ולהתעדכן וחבל. נכון שכיף להתרפק ולפעמים אומרים "לעזאזל עם המוזיקה של היום והשטיקים שנוצרים חדשות לבקרים ו"וזה לא מה שהיה פעם", אבל תמיד יש יוצרים שלוקחים מוזיקה עליהם גדלו לשלב הבא וקיבעון הרי זה רע בכל דבר.